מחקרים בקרב ילדים ומתבגרים מצאו כי אלה הסובלים מהפרעת קשב (ADHD) נמצאים בסיכון גבוה יותר להתפרצות מוקדמת של דיכאון ולאפיזודות חוזרות, לעומת אלה שאין להם הפרעת קשב.1
קומורבידיות של הפרעות קשב עם הפרעות נפשיות אינה ייחודית לילדים.2 כך לדוגמה, בסקר קומורבידיות בקרב מבוגרים עם הפרעות קשב בארה״ב נמצא כי 9.4% מהמשיבים שעמדו בקריטריון ״נוכחות דיכאון מז׳ורי (MDD) במשך 12 חודשים״ ענו גם על קריטריון ADHD. מצד שני, מתוך אלה שענו על קריטריון ADHD, 18.6% ענו גם על קריטריון דיכאון מז׳ורי. בקרב מטופלי דיסתימיה (דיכאון קל יותר אך כרוני), השיעור אף גבוה יותר – 22% מאלה שענו על קריטריון דיסתמיה ענו גם על קריטריון ADHD. מצד שני, רק 12.8% מאלה שענו על קריטריון ADHD ענו גם על קריטריון דיסתמיה. נתונים אלה מצביעים על האפשרות שדיכאון הוא הפרעה נלווית ל-ADHD.2
הקשר הגנטי של דכאון להפרעות קשב
קיימות עדויות לכך שלגנטיקה של הפרעת קשב יש קשר להתפתחות צורות שונות של דיכאון. לדוגמה, מחקר שעקב אחר מדגם נבדקים מלידה ועד לבגרות מצא כי סוג מסוים של דיכאון כרוני, המתפרץ בגיל מוקדם, היה קשור לתכונות מסוימות, ביניהם סיכון גנטי להפרעת קשב. מחקר אחר מצא כי הסיכון הגנטי להפרעת קשב היה גדול יותר בקרב אלה הסובלים מעמידות לטיפול בדיכאון, בהשוואה לאלה שאינם סובלים מעמידות לטיפול בדיכאון. נבדקים שסבלו מדיכאון לצד הפרעת קשב הראו שיעורים גבוהים של עמידות לטיפול בנוגדי דכאון, נטייה לאובדנות ואשפוז פסיכיאטרי. 1
הפרעת קשב ודיכאון - מה קודם למה?
קשר סיבתי אמיתי בין מחלות היא מסקנה שקשה לחרוץ, ללא קשר לסוג המחלה הנלווית שעליה דנים. עם זאת, רמזים מוקדמים לקשר שבין דיכאון להפרעות קשב אפשר למצוא במחקר שעקב אחר בנים מתבגרים (גיל>18) במשך מספר שנים. במחקר שניסה לבדוק את הקשר בין הפרעת קשב למחלות אחרות, נמצא כי הפרעת קשב ניבאה אבחון מאוחר יותר של הפרעת התנגדות מתריסה (ODD), וזו ניבאה סיכון מוגבר לדיכאון בשלב מאוחר יותר. נתונים אלה עשויים לשפוך אור על הקומורבידיות של הפרעת קשב והסיכון היחסי לפתח דיכאון בהמשך.3
אבחנה מבדלת
היבטים רבים בפרזנטציה הקלינית של הפרעת קשב ודיכאון מז׳ורי דומים. מטופלים הסובלים מדיכאון (ללא הפרעת קשב) עשויים להציג בעיות קשב, בעיות בזיכרון טווח קצר, עצבנות, אימפולסיביות, קושי לישון, בעיות ריכוז, חוסר שקט ותזזיתיות.4
מטופלים רבים עם הפרעת קשב ראשונית צריכים להתמודד עם כישלונות ותלונות הפוגעים בדימוי העצמי, לעיתים קרובות וכבר מגיל צעיר, וכתוצאה מכך הם עשויים להרגיש מדוכדכים ומדוכאים. במקרה זה, המטופלים עשויים להציג את שני המצבים – הפרעת קשב ודיכאון.4
נקודה קריטית בהבחנה בין ההפרעות היא שאלת ה״ממתי״, שכן ירידה במצב הרוח שהתרחשה רק לאחרונה שונה באופן איכותי מדכדוך הנמשך לאורך החיים בעקבות הפרעת קשב.4
חוסר מוטיבציה עשוי לחקות אנהדוניה (חוסר יכולת להנות מהחיים), וקושי מתמשך להירדם ולהגיע לשינה רגועה עשוי לחקות אינסומניה – כמצבים משניים להפרעת קשב. מטופלים עם הפרעת קשב סובלים בדרך כלל מחוסר יכולת לווסת את מצב הרוח (דיספוריה, עצבנות), אך זהו לא מצב אופייני להפרעת קשב כשאין דיכאון או אנהדוניה ברקע.4
בידול דיכאון מז׳ורי4
|
תסמינים חופפים להפרעת קשב |
מאפיינים ייחודיים לדיכאון |
|
איבוד מוטיבציה, דכדוך או ייאוש |
תחושת עצבות וחוסר תקווה |
|
קושי להתרכז |
תחושת עייפות או ״האטה״ |
|
חוסר מנוחה, עצבנות |
שינויים בהרגלי האכילה ו/או השינה, תסמינים של דיסטוניה נוירוביגטיבית |
|
מחשבות על מוות או התאבדות |
|
|
ביטוי אפיזודי (בעוד שהפרעת קשב היא הפרעה מתמשכת מאז הילדות). |
במה כדאי לטפל קודם – בהפרעת הקשב או בדיכאון?
הקונצנזוס בספרות הוא שהמחלה המגבילה והחמורה ביותר, או הבלתי יציבה, צריכה להיות מטופלת קודם.5 אם מטופל או מטופלת סובלים מדיכאון קל והפרעת קשב, אפשר לשקול להתחיל עם טיפול בהפרעת הקשב. במקרים שבהם הדיכאון הוא חמור או שיש סיכון גבוה לאובדנות, יש לטפל תחילה בדיכאון. חשוב לשים לב כי במצבים שבהם אפיזודות הדיכאון הן חלק מהפרעה דו-קוטבית, אלגוריתם הטיפול צריך להיות על פי הטיפול בהפרעה הדו-קוטבית.4
מחקרים מראים כי טיפול יעיל בהפרעת קשב עשוי לשפר גם את מצב הדיכאון. ההשערה היא כי שיפור תסמינים של הפרעת קשב בעקבות טיפול מוביל לשיפור תפקודי ולאיכות חיים טובה יותר, וכך מפחית את התסמינים של דיכאון הנלווים להפרעת הקשב. עם זאת, יש מחקרים המצביעים על כך שטיפול בהפרעת הקשב לא יהיה יעיל במטופלים עם דיכאון פעיל. 5
לעיתים קרובות נדרש טיפול מקביל בהפרעות קשב ובדיכאון מז'ורי, ועל כן שילוב נוגדי דיכאון ותרופות להפרעות קשב הוא נפוץ. אם הדיכאון ממשיך להגביל או מחמיר, מומלץ להפנות לרופא/ה המתמחים בטיפול בדיכאון.4
- Powell V, et al. J Affect Disord. 2021 Dec 1; 295: 1153–1160. doi: 10.1016/j.jad.2021.09.010: 10.1016/j.jad.2021.09.010
- Kessler RC, et al. Am J Psychiatry. 2006 April ; 163(4): 716–723. doi:10.1176/appi.ajp.163.4.716.
- Burke JD, et al. Journal of Child Psychology and Psychiatry 46:11 (2005), pp 1200–1210 doi: 10.1111/j.1469-7610.2005.00422
- CADDRA - Canadian ADHD Resource Alliance: Canadian ADHD Practice Guidelines, 4.1 Edition, Toronto ON; CADDRA, 2020.
- Katzman et al. BMC Psychiatry (2017) 17:302 DOI 10.1186/s12888-017-1463-3
