בישראל אופטלגין היא אחת התרופות הפופולריות לכאבים חזקים, אך מה עומד מאחורי המחלוקת על בטיחות השימוש בדיפירון ברחבי העולם? עד כמה היא מסוכנת ביחס למשככי כאבים אחרים, ומדוע דווקא דיפירון עשויה להיות הבחירה הטובה ביותר עבור המטופלים שלכם?
משככי כאבים הם מרכיב יסוד במשקי בית רבים. לעתים קרובות הם מהווים את הפתרון המומלץ לניהול כאב מפציעות, ניתוחים ומצבים כרוניים. ואומנם הם יכולים להיות יעילים בהפחתת כאב, אך כמו בכל תרופה, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בתרופות הנמכרות במקרים רבים ללא מרשם, חשוב להיות מודעים לפרופיל תופעות הלוואי המדווחות. לאורך השנים התעוררו מחלוקות בקהילה הרפואית באשר לבטיחות השימוש בסוגים שונים של משככי כאבים, כשהחל משנות ה־70 של המאה הקודמת הייתה זו הדיפירון או Metamizole שעלתה למרכז השיח, כשנאסרה לשימוש בארצות הברית ובבריטניה.
ב־1952 התפרסם מחקר רטרוספקטיבי בארצות הברית שהצביע על שכיחות גבוהה באופן חריג של אגרנולוציטוזיס, של כ־0.86% מתוך 1272 נבדקים שנטלו בדיפירון. ב־1964 פורסם סקר אחר שבו נמצאה שכיחות של 0.79% בקרב 127 נבדקים נוספים, וכן שיעורי תמותה של 0.57%. אלא שבהמשך נמצאו במחקרים הללו לא מעט פגמים, כמו ספירה של מקרים מסוימים יותר מפעם אחת או דיווחים על אגרנולוציטוזיס בשל תרופות אחרות מאותה קבוצה כמו דיפירון. ואכן ממחקרים חדשים יותר, נראה כי הסיכון לאגרנולוציטוזיס מנטילת דיפירון נמוך בהרבה מזה שפורסם בשנות ה־70.
אגרנולוציטוזיס הוא מצב חמור שנגרם ממספר נמוך של תאים גרנולוציטיים, תאי דם לבנים המהווים חלק חשוב במערכת החיסון. במצב זה קיים סיכון גבוה לזיהומים חמורים ומסכני חיים. למעשה אגרנולוציטוזיס היא מחלה שיכולה להיגרם מגורמים סביבתיים רבים, בהם גם מגוון של תרופות. עם זאת אין אומדנים מדויקים של השכיחות הכוללת או סיכון הקשור לכל חשיפה ספציפית, ואילו התקנות הנוגעות למגוון של גורמים חשודים משתנה מאוד ממדינה למדינה. מבין התרופות שתוארו בדיווחים שונים כגורמות פוטנציאליות לאגרנולוציטוזיס היו תרופות אנטיביוטיקה שונות, תרופות לב וכלי דם, תרופות דרמטולוגיות, נוגדי פרכוסים, נוגדי דלקת לרבות משככי כאבים מסוג NSAIDs, תרופות לפעילות יתר של בלוטת התריס, טיפולים מקבוצת סולפוניל־אוריאה, טיפולים פסיכו־אקטיביים, טיפולים לספיחת ברזל, תרופות למערכת העיכול, תרופות נגד מלריה, חומרים אנטי־פטרייתיים ועוד. ברובן הסיכון שתואר נמוך מאוד, ואילו בתרופות כמו קלוזפין ותיונאמידים, המיועדות לפעילות יתר של בלוטת התריס, כמו גם סולפסאלזין, קוטרימוקסזול, טיקלופידין, מלחי זהב, פניצילאמין ופנילבוטזון, הסיכון שתואר היה גבוה במיוחד.
בדוח של המועצה לארגונים בין־לאומיים של מדעי הרפואה: ה־CIOMS, שיצא ב־1998, נטען כי הפרסומים באשר לסיכון בשימוש בדיפיריון כפי שפורסם בשנות ה־70 מבוסס היה על הערכות מופרזות. לטענת כותבי הדוח, בטיחות התרופה מוערכת לעיתים קרובות על פי תדירות התרחשות של תופעת לוואי מסוימת, ומתוך כך עולה הנחה כי ליתר תופעות הלוואי פרופיל ותדירות זהים, אלא שזה לא המקרה. הכותבים ביקשו לבחון כיצד סוגים שונים של משככי כאבים משפיעים על בריאותם של אנשים ומצאו כי הסיכון העולמי לתמותה הקשור בדיפירון נמוך משמעותית מזה הקשור למינונים מקבילים של תרופות אחרות ממשפחת NSAIDs המיועדים להקלה לטווח קצר של כאב קל ומתון, במיוחד בקרב מבוגרים. בשקלול של תופעות הלוואי הנקשרות לתרופות אלו, בהן אגרנולוציטוזיס אך גם אנמיה פלסטית, אנפילקסיס וסיבוכים חמורים במערכת העיכול העליונות, בחישוב הסיכון לתמותה למיליון משתמשים קצרי טווח, הסיכון כמעט הנמוך ביותר היה עבור משתמשי דיפירון, עם 0.11 למיליון, לעומת 1.7 לאספירין ו־1.5 בדיקולפנק (ולטרן), תרופות המאושרות לשימוש בארצות הברית. אנשים מבוגרים היו בעלי סיכוי גבוה יותר לסבול מבעיות בריאות כתוצאה מתרופות כמו אספירין, דיקלופנק ואיבופרופן.
במחקר אחר שפורסם באותה שנה ב־Journal of Clinical Epidemiology ומאוחר יותר דווח במסגרת סיכום ועדה של משרד הבריאות ב־2012 אשר בחן את הסיכון לאגרנולוציטוזיס משימוש באופטלגין, נמצאו מספרים דומים: בבדיקת שיעורי התמותה עקב אותן תופעות הלוואי של משככי הכאבים ולטרן, אספירין אקמול ואופטלגין, נמצא כי מספר המקרים בוולטרן הוא 192 ל־100 מיליון משתמשים, באספרין 185 מקרים ל־100 מיליון משתמשים ואילו באופטלגין ובאקמול השיעורים שנמצאו היו 21 מקרים ל־100 מיליון משתמשים ו־20 מקרים ל־100 מיליון משתמשים בהתאמה.
אנליזה שכללה 79 מחקרים, בהם 4,000 מטופלים, השוותה את שיעור תופעות הלוואי בשימוש בין משככי כאבים מסוגים שונים, כמו דימומים במערכת העיכול, אסטמה, גלאוקומה, דיכאון, יתר לחץ דם, בלבול, אורטיקריה, נוקשות בשרירים, שלשולים וכיוצא באלה, ונמצא שיעור תופעות לוואי דומה, בנטייה גבוהה יותר ל־NSAID's בהשוואה לדיפירון.
ובחזרה לאגרנולוציטוזיס, בעוד שהשימוש בדיפירון רווח במדינות רבות בעולם, האיסור למכירתו עדיין שריר וקיים בארצות הברית. אלא שבינתיים, משפחת האופיואידים מאושרת לטיפול בכאב בארה"ב. על פי נתונים של ה־CDC, המרכז לבקרת מחלות ומניעתן, מספר מקרי מוות בשל מינון יתר של אופיואידים עלה מכ־21,000 ב־2010 לכ־47,600 ב־2017 והגיע לכ־68,630 מקרי מוות ב־2020. ארגון הבריאות האמריקאי לקח על עצמו כבר לפני כמה שנים משימה לאומית לצמצום תופעת ההתמכרות לאופיואידים, אך מספר מקרי מוות כתוצאה משימוש יתר המשיך לעלות.
דיפירון מהווה טיפול בטוח ויעיל ביחס למשככי כאבים אחרים. בסך הכול, היתרונות של שימוש בדיפירון לטיפול בכאב עולים על הסיכונים הפוטנציאליים עבור רוב החולים.
OPTA-IL-00247
